<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פל"ז</h1>
<h2>דף סב.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, דשכר יין נסך אסור. וכן נמי שכירות סתם יינם אסור. וקנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך. ואסור להשכיר לגוי בהמה או ספינה להביא יין נסך. ואם עשה כן אותו שכר צריך להשליכו לנהר שלא יהנה בו. ואם נתנו לו חטים בשכרו צריך לשרוף אותם, והאפר יקבור בבית הקברות כדי שלא יהנה בשום דבר מדמי יין נסך. וכן כלי היין אסור להשכיר לגוי, כגון גיגית וקנקנים. זה הכלל, כל שכר יין נסך או סתם יינם אסור, הן מבהנה הן מכלים. ויש אומרים דכי אמרינן שכירות כליו ובהמותיו דאסור, הני מילי היכא דשכרו בפירוש ליין נסך. מדאמרינן השוכר את החמור ליין סתם והביא עליו יין נסך. אבל אם שכרו סתם מותר, הואיל ואינו אלא קנס בעלמא לא קנסינן. ועל דעת זה מקילין עכשיו רבים, ששוכרים כליהם לגוי לדרוך ובהמתם להביא בסתם יין. וראוי להחמיר בזה כי זה הוא כמו הערמה והמחמיר תבא עליו ברכה. ואם יש שותפות גוי עם ישראל בבהמה או בספינה והגוי השותף שוכר אותה להביא יין נסך בלא דעת הישראל, יש מי שאומר דשכרה מותר כיון שהשכר לאמצע. והכי מסתבר, כיון דשכר יין נסך אינו אלא משום קנסא. וכל שכן עכשו דאינו אלא סתם יינם.
<h2>דף סה:</h2>
יין נסך שנפל על גבי ענבים, ידיחם והן מותרות באכילה. ואם היו הענבים מבוקעות, והענבה נטולה מעוקצה [שהיא כמבוקעת ואסור, או אפי' היא מרופה וקרובה ליטל מעוקצה] אע"פ שלא ניטלה בין שיהיה היין הנסך ישן בין שיהיה חדש, אם נתן טעם בענבים הרי אלו אסורות בהנאה, ואם לאו הרי אלו מותרות באכילה. יין נסך שנפל על גבי תאנים בין לחות בין יבשות מותרות, מפני שהיין פוגן אותם. אבל תמרים או אגסים יבשות או עוזרדין או פגעים הנקראים פרונא"ש [בלשונו פלוימען] ואפרסקים יבשים ראוי להחמיר, שמא היין נותן בהם טעם לשבח. ובעבור זה ראיתי כמה חסידים בעולם [שהם] נמנעים מליקח אפרסקים ופגעים ואגסים מן הגוים, שמא נתנו עליהם יין. וכן ראוי להחמיר לכל אדם מפני חשש זה. ושמעתי שעושין כן לזלפן ביין בעבור יבשותן ויהיו לחות, ובעבור המשקל גם כן שאין נכנסין בליטרא כמו היבשות. חטים שנפל עליהם יין נסך אסורין באכילה, דכיון דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין והיין נבלע בהן, אבל מותרים הם בהנאה לטחון ולאפות אותן ולמכור לגוים שלא בפני ישראל. ועכשיו שלוקחין פת מן הגוים אסור למוכרם לגוים, שמא יחזור וימכרם לישראל והם אסורין בהנאה.
<h2>דף סו.</h2>
יין נסך שהחמיץ ונפל לתוך חומץ של היתר, אוסר בכל שהו, מפני שהוא מינו ששניהם חומץ. וכל הדינים האלו שאמרנו ביין נסך נוהגים בסתם יינם.
יין שנתערב עם החומץ, בין שנפל החומץ ביין בין שנפל היין לחומץ, והיה אחד מהם של איסור, משערין אותו בנותן טעם. וכל מקום שאמרנו בנותן טעם ולא נוכל לעמוד על טעמו אזלינן בששים.
<h2>דף סו:</h2>
בת תיהא, פירוש נקב שעושין במגופת החבית להריח היין ולבודקו אם יתקיים, גוי לישראל מותר וכן ישראל לגוי, דקיימא לן ריחא לאו מילתא היא.
<h2>דף סט.</h2>
ואכלול לך כלל גדול, כל שהנאתו בנותן טעם אסור, דהיינו נותן טעם (לפגם) [לשבח] אסור. וכל שאין בהנאתו בנותן טעם, דהיינו נותן טעם לפגם מותר. כגון חומץ שנפל לתוך גריסין. והלכה [רווחת] בישראל דנותן טעם לפגם מותר. עכבר שנפל לתוך שכר או לתוך חומץ אזלינן בששים, שאנו חוששים שמא טעמו בשכר ובחומץ משביח. אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר, ואפילו נותן טעם מפני שטעמו פוגם, שכל אלו צריכין להיות מבושמים וזה מסריח ומפסיד טעמן. אבל אם נמצא עכבר בשמן ואימרטט רוצה לומר שנשבר לחתיכות, ומאותו שמן נתנו בקדרה, זה היה מעשה ואסרו חכמי הדור כל התבשיל. ואע"ג דאמרינן בעלמא דאיסור בטל בששים, הכא היינו טעמא דלא בטיל משום דאמרינן [מעילה ט"ז ע"ב] כטומאתו כך איסורו מה טומאתו בכעדשה אף איסורו בכעדשה. דנהי דטעמא בטיל מיניה איסוריה לא בטיל מיניה ואפילו באלף. ואם נמצאו נמלים בכלי שהדבש היה בו, זה היה מעשה והורו חכמי הדור שירתיחו הדבש ויסננוהו וישארו הנמלים למעלה. והרי נמצא שאנו מבטלים איסור משהו לכתחלה, שהרי יפליטו הנמלים בדבש כשירתיח. יש לומר שאין זה ביטול איסור, כי אין כונתו אלא לתקן שיהא מותר, כדאמרינן [גיטין נ"ד ע"א] האי גברא לתקוני קא מיכוין. כל זה הבאתי אגב גררא לסבת הכלל שזכרתי.
<h2>דף עא.</h2>
המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד דמיו מותרים, שמשפסק סמכה דעתו, ומשמשך קנה, ואינו נעשה יין נסך עד שיגע בו. מדד עד שלא פסק הדמים דמיו אסורין, שהרי לא סמכה דעתו ליקח, ונאסר היין בנגיעתו. והני מילי כשמדד הישראל לכלי שלו. אבל אם מדד לכלי הגוי או לכלי ישראל שביד הגוי צריך ליקח הדמים ואחר כך ימדוד. ואם מדד ולא לקח הדמים אע"פ שפסק דמיו אסורין. זה הכלל, המוכר יינו של גוי צריך ליקח הדמים מתחלה קודם שימדוד, או שילוה לו המעות ויעלם בחוב קודם שימדוד לו, או שיתן לו הגוי משכון. דכיון שנתן לו משכון כמי שנתן לו מעות דמי. ואסור למכור לו באשראי. וכל זה לא אסרו אלא משום דדילמא נגע ביה גוי מקמי דליקנייה ונמצא דקא שקיל דמי יין נסך. ויש מי שכתב דהני אכלושי, ר"ל כתפים, דאזלי למשתי חמרא בחנותא דישראל לא צריך למשקל ברישא דמי מיניה, דכיון דמלא כלי במדה במצותו קנינהו גביה וכופין אותו לפרוע, דהא פסק הוא, דדמי חמרא ידועים הם. ומאן דחכים למעבד (נמי) [גמר] בדעתיה ומשאיל לרשותיה לכל מאן דאתי למזבן מיניה [חמרא] כי היכי דליהוי כליו של לוקח ברשות לוקח, דקיימא לן קנה לוקח, בההיא שעתא דכייל לגו מנא דגוי איתחייב ליה בדמי מקמי דנגע ביה דליתסר בהנאה, והדר כי שקיל לאו דמי איסורא קא שקיל. וזאת הסברא היא סברא מעליא והכי מיבעי ליה לאיניש למיעבד.
<h2>דף עג.</h2>
יין נסך שהחמיץ ונפל לתוך חומץ של היתר, אוסר בכל שהו, מפני שהוא מינו ששניהם חומץ. וכל הדינים האלו שאמרנו ביין נסך נוהגים בסתם יינם.
